יום שבת, 30 באפריל 2016

שמואל מרקוביץ פבזנר (רוסיה 1912 – רוסיה 1991)

ביוני 1941 כשפלשו הגרמנים לדרוסקנינקי שבליטא, היה שמואל מנהל מחנה קיץ בעיר לכ-300 נערים מביאליסטוק מטעם תנועת נוער קומוניסטית, וקיבל הוראה לפנות את כל ילדי המחנה ברכבת כדי להחזירם להוריהם בביאליסטוק. שמואל מינה עצמו למפקד הרכבת והורה לנהג הקטר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל. פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם.


הילדים היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את 59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).


75 years ago, the Nazis launched Operation Barbarossa. Caught under fire were 140 Jewish children. Zeev Balgali, 15, and Yitzhak Niv, 9, were among them. Shmuil Pevzner, the 29 year old Jewish director took action. He tried to send the children back home to Bialystok but attacks had destroyed the city. Pevzner knew a safe place would be in Soviet territory so he forced a train conductor with an empty gun. After 12 days they made it to the Ural Mountains. “Shmuil is the angel who saved us,” said Zeev, today 90. Once in the Mountains, Pevzner cared for the children. The Nazis had taken over Bialystok; on June 27, 1941, they murdered 2,000 Jews in one day; built ghettoes; thousands of Jews sent to camps and killed. When the children returned home, Balgali reported, “I was one of four kids who found a parent alive.” In Udmurtia, Pevzner married, had a family and worked as an educator. He stayed in contact with the rescued children.
The 120 children in Israel felt that their rescuer was never properly recognized. Pevzner, was decorated by Poland and the Soviet Union, but unknown in Israel. In 1997, Yad Vashem recognized Stasys Sviderkis, as a 'Righteous Among The Nations', Non-Jew, for his role in the rescue,but Pevzner was not even mentioned.  “It was important that Shmuil receive the recognition he deserved”, said Yitzhak, today 84. Last year, Niv and Balgali saw a news story of a Holocaust memorial event recognizing Jews who rescued other Jews during the Holocaust and they contacted Alan Schneider, director of the Jerusalem B’nai B’rith. “This year’s ceremony, the Committee to Recognize the Heroism of Jews during the Holocaust (JRJ: established by Haim Roet, Holocaust survivors and rescuers), seeks to right the historical wrong, by giving Shmuil Pevzner the recognition he deserves." said Schneider. Pevzner’s son, Dr. Pevzner and his son, Boris will travel to Israel on May 5,, 2016 to attend the KKL-JNF Holocaust Holocaust Remembrance Day Ceremony.
Written by Anav Silverman                                          
adapted from The Jerusalem Post, May 3, 2016
  



רייזקה (שושנה) קלינגברג (כהן)

רייזקה קלינגברג, נכדתו של שם קלינגברג, המקובל והאדמו"ר מזאלושיץ, גדלה בבית דתי חסידי. כשפרצה המלחמה עזבו רייזקה ומשפחתה את קרקוב ועברו להתגורר ב-קושיצה, אך רייזקה החליטה לחזור לגטו ולהצטרף למחתרת היהודית בגטו, "החלוץ הלוחם", ותפקידה העיקרי היה כקשרית לקצין המבצעים אברהם לייבוביץ ("לאבאן"), מנהיג תנועת "דרור" בקרקוב. המראה ה"ארי" שלה – בלונדינית ובעלת עיניים כחולות – איפשר לה לצאת ולהכנס לגטו, ותוך כדישימוש בתעודות מזוייפות היתה מבריחה מידע, מזון ואנשים.


שיאה של פעילות המחתרת היה ב- 22 בדצמבר 1942, כשחברי החלוץ הלוחם ביצעו מספר התקפות על מקומות שבהם נהגו לשבת קצינים גרמנים, הניפו דגלים על הגשריפ, הדביקו כרוזים אנטי פשיסטים והעלו באש מוסכים.

נתן עמינדב יונה קאסוטו (פירנצה, 1909- אושוויץ ינואר 1945)

הרב נתן עמינדב יונה קאסוטו  היה רופא עיניים ושמש ברבנות במילנו, בסוף 1942 התמנה לרבה של פירנצהץ. היה פעיל במחתרת ובהצלת יהודי קהילתו בעזרת רשת הצלה יהודית-נוצרית.
קאסוטו נעצר ב-26 בנומבר 1943 בעקבות הלשנה ונשלח לאושוויץ. יש עדויות על כך כי באוושויץ נתן שירות רפואי, אך המחנה פונה ואבדו עקבותיו. 


טוסיה אלטמן (1918 ליפנו – 1943 פולין)

טוסיה (טאובה, טובה, יונה) אלטמן היתה חברה בהנהגה המרכזית של השומר הצעיר בפולין ולוחמי מרד גטו ורשה.
החל משנת 1941 יצאה לערי פולין, ביאלסיטוק, קרקוב, ברנוביץ, וילנה, טרנוב ולבוב ודיווחה על גורל היהודים בשטחי הכיבוש. ב-28 ביולי 1942, עם הקמת הארגון היהודי הלוחם, נשלחה לצד הארי של ורשה בתפקיד קשרית של המחתרת. בתפקיד זה הבריחה נשק, הוציאה קבוצות חברים מהגטו לשורות הפרטיזנים, עזרה לפליטים להתחבא והעבירה כספים לחברים.
ב-1943 חזרה לגטו, נלכדה, הובלה לגירוש אך הצליחה לברוח. לחמה במרד גטו ורשה עם ההנהגה הראשית שנמצאה בבונקר ברחוב מילא 18. העבירה ידיעות, הערכות מצב ונשק. במאי 1943 נלכדה על ידי המשטרה הפולנית ונמסרה לגסטפו.

ז'ורז' ליפשיץ (?- בלגיה, 1944)

 ב-19 אפריל 1943 איים יורה ז'ורז' ליפשיץ, רופא יהודי צעיר, על נהג הקטר של רכבת גירוש ואילץ אותו לעצובר את הרכבת. היה זה טרנספורט מספר 20 שיצא ממחנה המעבר מכלן שבבלגיה לאושוויץ-בירקנאו ובו 1,631 יהודים.

מטרנספורט זה נמלטו 231 יהודים. 23 מהם נספו מיריות שומרי הרכבת. היתה זו ההתקפה היחידה על רכבת גירוש בתקופת המלחמה.

בשנת 1944 נעצרו ליפשיץ וחבריו להתקפה, ז'אן פרנקלמון ורובר מייסטריו. ז'אן ורובר שרדו את המחנות.

יורה ליפשיץ נשפט והוצא להורג בפברואר 1944 בברנדונק שבבלגיה.

סוניה מדייסקר (וילנה 1914 – וילנה 1944)

סוניה מדייסקר היתה מעורבת מגיל צעיר במחתרת הקומוניסטית ולפיכך נכלאה ל-6 שנים בכלא, עוד לפני פרוץ המלחמה.
עם פרוץ המלחמה, פגשה סוניה בווילנה את כל חבריה מתקופת המחתרת הקומוניסטית, ונוכחה לדעת שכולם היו בשלבי התארגנות למחתרת חדשה, והפעם כנגד הגרמנים. היא מונתה לאחראית לארגון קבוצות הנוער והתמסרה בכל מרצה לפעילות.
מצוידת בניסיון מחתרתי, סוניה הפעילה בית דפוס, ערכה את הקריאות להתנגדות, ארגנה את היוצאים מהגטו, הגניבה נשק, סייעה בחינוך הנוער, בעריכת והפצת עתון מחתרתי ועזרה לחברים ולמשפחותיהם.

הלוחמים היהודים הנשכחים מהשואה המצילים היהודים


היהודים  לא היו רק קורבנות
במחקרים, בספרים  ובדיונים הקשורים בשואה קימת  נטייה לתאר את היהודים בעיקר, כקורבנות חסרי אונים של שלטון הרשע הנאצי.

הכותבים והדוברים מתארים את הסבל הנורא של הקורבנות מחד, ואת האכזריות הבלתי נתפסת של הנאצים ועוזריהם מצד שני. אולם אין זו התמונה המלאה של מה שקרה בשואה.קרבנות השואה היו לא רק מושא למדיניות של השמדת עם, הם לא היו קורבנות פסיביים.בבואנו לדון בנושא ההצלה.

שיתוף הפעולה בין חסידי אומות העולם ויהודים שהצילו בני עמם
התופעה של יהודים שהצילו יהודים נשארה עלומה התופעה של יהודים שהצילו יהודים טרם מצאה את המקום הראוי לה בסיפור תולדות התקופה נכון, שהתופעה התרחשה בשוליים, אולם, למדנו להדגיש את חלקם של המצילים חסידי אומות העולם, שגם היא היתה תופעה שולית בעיקרה, ושהתקיימה ליד הלשנה רבה ושיתוף פעולה של האוכלוסיה הלא יהודית. ליד חסידי אומות העולם עלינו להדגיש לא פחות, ואולי יותר את חלקם של היהודים,שפעלו לרוב בשיתוף פעולה הדוק עם חסידי אומות העולם, בהצלת בני עמם. היהודים, שלא היו קורבנות פסיביים אלא גילו גבורה ותושייה יוצאי דופן כדי להציל את מי שיכלו, (ולעתים היו אלה גם לא-יהודים) תוך סיכון עצמי וחירוף נפש.

חלק מהסיבות לכך, שהתופעה לא זכתה לביטוי פומבי ראוי, נעוצה בכך, שהאנשים המעורבים בהצלה לא סיפרו את סיפורם. בחלקו משום שהרגישו רגשות אשמה כלפי אלה שלא הצליחו להציל אותם ואולי משום כך מיעטו בערך מעשיהם.

התמונה הכוללת של השואה חסרה את נקודת המבט החשובה של היהודים, לא כקרבנות אלא כאנשים גיבורים, העושים ככל יכולתם, גם אם מוגבלת, למען הצלת אחיהם.

החשיבות של התופעה כיום
מדוע כה חשוב להפיץ את דבר קיומה של תופעת היהודים המצילים? כמובן הנושא חשוב לקבלת תמונה אמיתית ושלמה של כל מה שהתרחש בתקופה, כולל התנהגות הקורבנות.
אולם, בצד הדגשת הגיבורים היהודים שניסו להתמרד, גם בתנאים בלתי אפשריים,  בצד מתן מקום חשוב לתופעת היהודים שנלחמו עם הפרטיזנים, חשוב שיהיה מקום של כבוד גם לאלה, שההתקוממות שלהם נגד השלטון הנאצי, התבטאה בהצלת אחיהם היהודים בדרכים מחתרתיות מסוכנות ביותר.

הפצת התופעה, והכללתה במקום בולט בהיסטוריה של השואה יש לה חשיבות מעבר לקבלת תמונה מלאה של הסיפור על השואה. התופעה חשובה משום שיש בה כדי לשנות את תדמיתם במיוחד אצל  הנוער והצעירים  שהיהודים היו רק קורבנות השואה. לאורך כל השנים היהודים נתפסו כפסיביים וכחסרי אונים מול חומת הרשע של משטרים רבי עוצמה. התנאים היו קשים מאד, אבל גם בתנאים אלו היו כאלה שהתקוממו בדרכים שונות.
   
הסולידריות של העם היהודי
הסולידריות מצאה את ביטויה  בייחוד בתופעת היהודים מצילי בני עמם.  בני אדם, המצויים בתנאי רדיפה קיצוניים, הופכים בדרך כלל ל"זאבים" כלפי זולתם. כל אחד שואף להציל את עורו. ואלו כאן לפנינו תופעה ייחודית של אצילות נפש וסולידריות יהודית, בה יהודים, שהיו באותה סכנה, סיכנו את עצמם יום יום כדי להציל את זולתם. זהו הביטוי העליון של הערך היהודי העתיק : "ישראל ערבים זה לזה". בני העם, שגם בתקופה של רדיפות איומות, של תופעות אכזריות מאין כמותן, מצאו בתוכם תעצומות נפש, לחשוב על הזולת ולנסות להציל את מי שניתן, לאו דווקא קרובי משפחה שלהם.

מקור גאווה לצעירים יהודים
התופעה ראויה להדגשה גם משום שהיא מקור לגאווה לכל בן העם היהודי ובייחוד לצעירים. חלק גדול מהמצילים היו בני נוער וצעירים שהתמסרו כליל להצלה. כאן אנו יכולים לראות מה נוער מסוגל לעשות, וזה יכול להיות מקור השראה לבני הנוער גם כיום.
על כן, חברי "הועד להכרה  ביהודים שהצילו יהודים", פועלים בארץ ובחוץ לארץ לקדם את המודעות בתוך העם היהודי וחגם הלא יהודי. .

תוספת חשובה לעם היהודי כיום
חלק ניכר של היהודים שנצלו היו ילדים שאחר כך הקימו משפחות עם ילדים,נכדים, נינים, שמהוות כיום תוספת לא מבוטלת לעם היהודי בארץ ובעולם.

חיים רוט, יו"ר                                                                    אלן שניידר, מנהל בני ברית